כמה פעמים נתקלנו באמירות, "כמה רוע יש בעולם!", "החיים קשים…" ועוד בסגנון זה.

יש המרחיבים, ולצערנו מטיחים אמירות כלפי מעלה, כאילו הבורא אחראי על קושי מסוים בחייהם, והביא עליהם רע. בעיניי, אין מקום להתווכח עם תחושתם, הם אינם אנשים רעים, או סתם כופרים, שמטרתם להטיח כלפי מעלה, הם באמת סובלים, ואדם שמרוכז במצוקה, עלול להגיע למחשבות כאלה. יחד עם זאת, מסקנתם, שהבורא עשה להם רע, אינה עומדת במבחן המציאות.

כבר לפני כשמונה מאות וחמישים שנה, התייחס הרמב"ם לטענות מעין אלו (ר' מו"נ, ח"ג, יב). הוא מדגיש את גישת חכמינו שלימדונו, "אין דבר רע יורד מלמעלה" (ב"ר פ' נא). ואיך זה? הלא הרבה רע נראה בעולם?!

אך האמת היא, אומר הרמב"ם, שהרבה דברים אנו מביאים על עצמנו, ובלא משים, מתנערים מאחריותנו למעשינו, ואומרים, "זה משמים"… האמנם אין לנו בחירה חופשית? הלא מפורש בתורה "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע" (דברים ל, טו), האין לנו אחריות על מעשינו ובחירותינו?

למשל, אדם שחלה במחלה מחמת שזלזל בבריאותו, הוא אכל מאכלים הגורמים לפגיעה בבריאות, לא עשה פעילות גופנית, וכדומה, האם יוכל לומר 'זה משמים'? הלא הוא בבחירתו, הביא על עצמו את החולי! נכון הדבר שהקב"ה יכול למנוע ממנו את החולי, לרפאותו, אך ודאי זה דבר שלא כהנהגה הטבעית הרגילה, כאן, נדרש שיהיו לו זכויות המגינות עליו, וכמו שאמרו חכמים, 'לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושין לי נס, שמא אין עושין לו נס, ואם תימצי לומר עושין לו נס – מנכין לו מזכיותיו' (תענית, כ). ונפוץ הוא בדברי רבותינו, ש'אין סומכין על הנס'.

דבר נוסף, אם נשים לב, הרי שאף המקרים בהם נולד אדם בעל מום, הרי זה מעט מאוד ביחס לרגיל. ובזה יש באמת להתבונן, ויש כמה גישות בין החכמים, להבין את הנהגת הבורא, אך ברור הוא שאין זה טבע העולם שאדם נולד בעל מום, אלא חריגה. ובזה, עד כמה שאין הדבר בבחירתנו, הרי זה מיעוט, ולפי כל הגישות בין החכמים (שאני מכיר), אין זה רע שהגיע מאת הבורא. ויש לנו להתפלל לפני ה' שלא נפגע בדברים כאלו.

אדם לפעמים כועס למשל, ומחמת כך, פוגע בעצמו או בממונו, אף כאן האחריות בידו, אמנם לא יכולת לשלוט על עצמך, אך כן נתבע מאתנו ללמוד לנהוג בצורה מושכלת, אם היה רוכש את היכולת לא לכעוס, לא היה פוגע. אם כן, גם כאן האחריות עלינו, ובחירתנו הלא נכונה, היא זו שהביאה עלינו כאב. לא נכון לומר על כאב כזה, 'זה משמים'!

ככלל, אפילו אדם החש דיכאון ואפילו קשה, חרדות, וכדומה, אדם כזה, הרבה פעמים מטיח דברים כלפי מעלה. אפשר להבין מאיפה זה מגיע לו. הוא חש ייאוש עמוק ואמתי, ברור. אך האם אמת היא טענתו? האם אין זה בבחירתו לצאת ממצבו שללא ספק, באמת כואב? ודאי שהיכולת בידי רוב בני האדם, לצאת אף מסבל כזה! הרבה אנשים ניסו והצליחו. ודאי שעם כל הקושי האמתי, לצאת ממצבים קשים, אין להטיח דברים כלפי הבורא, חס וחלילה!

והערה אחרונה: הרבה פעמים אפשר לשמוע אדם המתלונן על כך שאין לו מספיק פרנסה, ומדוע ה' לא מפרנסו.

האמנם כך הדבר? הבה נראה. כאשר אנו אומרים שאין לנו פרנסה, למה כוונתנו? הלא בדרך כלל, לחם ב"ה, יש לרוב המוחלט, 'נותן לחם לכל בשר'. בטח מים, ובטח אויר לנשימה. כל דבר שאנו זקוקים לו יותר, אנו רואים שמצוי יותר בזול, אויר, מים ולחם, אחד מהדברים המורים על תכנון וסדר בבריאה, המורים שיש בורא לעולם. העניין הוא, שבדרך כלל, אנו מתלוננים על שאין לנו את המותרות! כמה אנשים מסתדרים ללא רכב? ללא ספה הכי נוחה, וכדומה?! הלא אם היינו מסתפקים במה שהאדם באמת לא יכול בלעדיו, הרי שהיינו יותר רגועים ושמחים בחיינו!

וכל דברינו עד כאן, עוד לפני שדיברנו על דברים שבאים עלינו כגמול מאת הבורא, כדי לעוררנו לחזור בתשובה.

אז באמת נכון 'להתלונן' על הבורא? האין רוב הקשיים בחיינו בבחירתנו?!